<h1>אבודרהם סדר עירובי חצירות</h1>
<h2>דף מט.</h2>
וטעם העירוב הוא, משום דירה, כלומר שבאים כל בני החצר או המבוי לדור באותו בית שמשמרין בו העירוב. הנה כל החצר והמבוי וכל הבתים שבתוכם משועבדים לזה הבית. והנה כולם דרים בבית אחד, ואינו מטעם קנין. ולפיכך אין מערבין בכלי, ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה, ובלבד שיהיה בו מזון שתי סעודות, כמו שאמרנו.
<h2>דף פ:</h2>
חצר שיש שם שכנים הרבה, כל אחד מהם בביתו, והם אינם משתתפים במזונותם, אינם רשאין להוציא מן הבית לחצר, ולא מן החצר לבתים, עד שיערבו מערב שבת. הלכך גובין חלה אחד שלמה מכל בית, ומניחין הכל בכלי, ומצניעין באחד מבתי החצר, לא בחצר עצמו, וכל זמן שזה הערוב מצוי מותר לטלטל בכל החצר, ואם רצה אחד מבני החצר לערב בעד כולם, הרשות בידו. וצריך שיזכה לו לבר דעת, ואומר לו, זכה בהאי ערוב לכל בני חצר זה, ונוטל אותו האחד מידו, ומגביהו מן הארץ אפילו טפח, ואז זכה לכל בני החצר, שזכין לו לאדם שלא בפניו, ואינו מזכה להם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועבדו ושפחותיו הכנענים מפני שידם כידו, אלא על ידי בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחותיו העברים (גיטין ס"ד ע"ב). ואשתו, כתב הרי"ף ור"י והרמב"ם שמזכה על ידה. ובעל העיטור והרא"ש כתבו שאינו מזכה על ידה. וחוזר ונוטל העירוב מיד הזוכה, ומברך על מצות ערוב, על שם שמערב הרשויות יחד, להיות אחד. ולא מצינו שום ברכה שיאמר בה על מצות כי אם זאת, ותפלין של ראש, שמברך על מצות תפלין. והטעם בעירוב, מפני שאינו יכול לערב תחומין אלא לדבר מצוה, תקנו לומר כן בשאר ערובין. ותפלין של ראש, מפני שכבר ברך על של יד להניח תפלין, הצורך לשנות בתפלין של ראש, ולומר על מצות, לפי שקרוב היה ליפטר בברכה ראשונה. ואומר אחר כך, בהאי ערובא לישתרי לן לפנויי ולאפוקי ולאעולי ולטלטולי מבית אל בית, ומבית לדירה, ומדירה לבית, ומעילית לתחתית, ומתחתית לעילית לכל בני חצר זה. וזה העירוב אין עושין אותו אלא מפת שלימה בלבד ואם היתה פרוסה אין מערבין בה, ומערבין אותו בפת אורז, או בפת עדשים, אבל לא בפת דוחן. שתופי מבואות. מבוי שיש בו שכנים הרבה, כל אחד מהם בחצרו, אינם רשאין להוציא מן החצרות למבוי, ולא מן המבוי לחצרות, עד שיערבו מערב שבת. הלכך גובין מכל חצר פת, או יין, או שמן, או כיוצא בהם מאוכלים והמשקים. ושעורו, אם הם עד י"ח בעלי בתים וי"ח בכלל, שיעורו כגרוגרת לכל אחד ואחד. ואם הם י"ט, ומי"ט ולמעלה, ואפילו עד כמה, שיעורו מזון שתי סעודות. שהם י"ח גרוגרות, ומניחין אותו בכלי, ומצניעין אותו באחד מבתי מבוי, לא במבוי עצמו. וכל זמן שזה העירוב מצוי מותר לטלטל בכל המבוי. והזיכוי בו כמו בעירובי חצירות, ומברך על מצות עירוב, ואומר, בהא ערובא לישתרי לן לפנויי ולטלטולי מדרתא למבואה, וממבואה לדרתא, לכל בני מבוי זה, או מדינה זו, אם ירצה לערב בעד כל בני מדינה. וזה העירוב מערבין אותו בכל האוכלין, חוץ מכמהין ופטריות, שאינם חשובין אוכל. וכן מערבין אותו בכל השופכין, חוץ מן המים המשקין בפני עצמן, או המלח בפני עצמו. אבל במים ומלח מעורבין יחד מערבין.
<h2>דף פב.</h2>
עירובי תחומין. מי שהיתה לו מילה, או בית המשתה, או בית האבל, חוץ לתחום שבת, נוטל רקיק אחד של לחם, והולך בו ערב שבת או ערב יום טוב חוץ למדינה שהוא שרוי בו, וירחיק ממנה, עד שלא ישתייר בינו ובין המקום של מצוה שצריך לילך לו בשבת אלא אלפים אמה, ובלבד שלא ירחיק ממדינתו יותר מאלפים אמה, ויניח שם העירוב, ומברך על מצות עירוב. ואומר, בהאי ערובא לישתרי לן למיזל מאתרא דין תרי אלפין אמין. ושיעור זה העירוב, מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, והזיכוי בו כמו בעירובי חצרות ושתופי מבואות, אלא שצריך להודיעם, שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו. שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שירצה זה.
